<h1>שו"ת הרשב"א ח"ה סימן קע"ד</h1>
<h2>דף כח.</h2>
עוד השיב, נראה שהדבר ברור שחתן ראובן פסול ליעקב אבי ראובן שהוא לו אבי אבי אשתו. וקל וחומר מאח חמיו ואחי חמותו, דקתני במתניתין [סנהדרין כ"ז ע"ב] אחיו ואחי אביו (והם) [הן] ובניהם וחתניהם, ורב נחמן אמר(ה) אחי חמותי לא יעיד לי, וכל שאח חמותו לא יעיד לו אף הוא לא יעיד לאחי חמותו ולאחי חמיו, וכל שכן לאבי חמיו דקרוב אליו יותר, דלא קיימא לן כדמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא כדאיתא ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. וא"ת [—ואל תתמה] וכי מר בר רב אשי לא ידיע ליה מתניתין דפסיל באחין וחתניהן ואפילו הכי מכשר באבא דאבא, דאפשר דאגב חורפיה דסבר למילף מדרבא דמכשר (דשני) [ראשון] בשלישי לא עיין בה. ואל תתמה היאך אפשר דלא דייק למאי דתנינן במתניתין, הרי יש לנו כיוצא בזה בתלמוד דאגב חורפיה לא מעיין בדיוקא דמתניתין, ואחד מהם הוא בפרק יש נוחלין [שם קט"ז ע"א] דבעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו איזה מהם קודם אמר רבא תא שמע האב קודם לכל יוצאי ירכו ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה. ולעולם האב קרוב יותר מן האח, דאח מכח מאן קאתי מכח דאב פסול הוא ובנו וחתנו, ובן אינו פסול אלא הוא לבדו ולא בנו, (ו)אתמוהי אתמה. וזהו שאמרו שם ולית הלכתא כמר בר רב אשי ולא הוצרכו לפרש בו טעם לרוב פשיטותו. ואיכא מאן דמפרש התם דאפילו באבא דאבא עד יעקב שכל יוצאי ירכו כראשון (כראשון) [בראשון] הם לו. [ו]הא דקתני בפרק זה בורר בפיסול עדות וחורגו לבדו, קשיא להו לרבוותא ז"ל דכשאתה עושה בעל כאשתו הוה ליה שני בראשון ומאי שנא מבן אחות אשתו שפסול מפני שאתה עושה בעל כאשתו והוה ליה שני בראשון, ותירץ הראב"ד ז"ל דבן חורגו אין בו קירוב דעת דמיסנא סאנו אהדדי מה שאין כן בבן אחות אשתו. וחתן גיסו אליבא דרבי יוסי דאמר לבדו, היינו משום דלא מקרבי אלא בתר[י] קידושי, ותרי בעל כאשתו לא אמרינן אלא אם כן שתי הנשים במדרגת פיסול ערוה אהדדי אם היה האחד זכר והשנית נקבה (בבעלי) [כבעלי] שתי אחיות ואשה ובתה. אלא שהוא תמה אפילו לטעם הזה, שהרי פיסול הקורבה לאו בטעמי' דאיקרובי דעתא תלה ליה רחמנא, דהא עיקר קרא בפיסול עדות לחובה כתיב דכתיב [דברים כ"ד] לא יומתו אבות על בנים, ואי משום קירוב הדעת לחובה (ולהכשר) [לתכשר] ולזכות לפסול כענין נוגע בו בעדות דעלמא דלזכות [פסול] ולחובה כשר, אלא גזרת הכתוב הוא, וכדאמרינן בפרק מי שמת ב"ב [קנ"ט ע"א] אטו משה ואהרן משום דלא מהמני הוא אלא גזרת הכתוב, וכיון שכן כל שפסול (בזה בזו) [בו] ובבנו ובחתנו יפסל בכיוצא בזה במי שהוא (עמו) [עמה] באותה מדרגה עצמה. ואפשר לומר דמד"ת יש הפרש בין בעל כאשתו ובין אשה כבעל, דמדאורייתא לא שמענו פיסול אלא באשה כבעלה כדילפינן מדודתך היא, אבל בעל כאשתו לא שמענו פיסול מד"ת. והיינו דאמרי' [סנהדרין כ"ח ב'] בפומבדיתא אשה כבעלה ובסורא הוסיפו ואמרו בעל כאשתו וחדשו לומר דבעל חורגתו פסול. וטעם (רב אשי) [רבא] הוא, דכשאתה אומר אשה כבעלה עשיתה לאשה כנכסיו, דהא אשה קנין כספו של בעל הוא וכדאמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ז ב'] וכגופו דמיא כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין [י' ע"א], אבל הבעל אינו כנכסי האשה דלא מקני נפשיה, אלא מדרבנן עשו בעל כאשתו [ולא אמרו], אלא במקומות האחרים ששתי (האנשים כגוף) [הנשים בגוף] אחד במדרגת איסור ערוה להדדי כשתי אחיות ואשה ובתה וכמו שאמרנו. ומשום דמדאורייתא אשה כבעלה דכגופו היא לא שנו במשנתינו ונשותיהן. והדר תני וגיסו לאשמועינן דאף בעל כאשתו אמרינן ומדרבנן, ואפילו תרי בעל כאשתו משום דתרי אחיות כגוף אחד הן וכדאמרינן. והוא הדין והוא הטעם בבעל חורגתו ובאשת חורגו, אלא מפני ששנינו וחורגו לבדו ולא ידענו למעוטי מאי אם בנו אם אשתו, שאלו מרב מהו שיעיד אדם באשת חורגו, ואמרו שלא בא למעט אלא בנו אבל אשה כבעלה, ובסורא אמרו אף בעל כאשתו. ולרבי יוסי אפילו גיסו לבדו, ולא לבדו ממש כחורגו דבנו אסור דהוא לו בעל אחות אמו, אלא למעוטי (חותנו) [חתנו] משום דלא מקרבי אלא בתר[י] קידושי. וכי קאמר גיסו לבדו הוא הדין לכל דמקרבי בתר קידושי לבר מגיסו. ובגיסו פסלו אף על גב דלא מקרבי אלא בתר קידושי תנא ליה רבי יוסי לבדו, והוא הדין לכל מאן דמקרבי בתר קידושי לבר ממאן דהוו כגיסו (דהוי) [דהיינו] אשה ובתה וכמו שאמרנו. וזה כדעת רבותינו הצרפתים ז"ל ורבים מגדולי הראשונים ז"ל שלא אמרו תרי בעל כאשתו אלא באחיות ואשה ובתה ומן הטעם (שכתבו) [שכתבנו]. ולענין ארוסה, מסתברא שאין לה קרובים. חדא דאפילו בקרובי אשתו אינו פסול אלא מדרבנן כמ"ש [לעיל] דבעל כאשתו לאו דאורייתא. ודי אם אסור לה, ולא מן הדין אלא משום איקרובי דעתא, אבל בקרוביה אפילו איקרובי דעת ליכא עד שעת נישואין. ועוד דרבה בר רב הונא אמר [סנהדרין כ"ח ע"ב] דמעיד אף לאשתו ארוסה עצמה, ואף על גב דדחינן משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתא לגבה, די לנו שנדחה דברי רבה בר [רב] הונא בהא, אבל שנוסיף עוד שיהא אסור אפילו בקרובותיה אין לנו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פי"ג הי"ד]. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב בתשובה להרי"ף ז"ל אשתו ארוסה להעיד לקרוביה לא מכשרי לכתחלה, ואי מסהיד לא פסלינן ליה, ע"כ. ויש לחוש לדבריו.
